אבלות (יהדות)

From האנציקלופדיה היהודית
Jump to: navigation, search
מצוות אבלות
(מקורות עיקריים)
[[File:{{{תמונה}}}|220px|{{{כיתוב}}}]]
{{{כיתוב}}}
מקרא ויקרא, י', י"ט; ויקרא, כ"א, ב'-ג'
משנה תורה ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א', ואילך
שולחן ערוך יורה דעה, סימן ש"מ עד סימן ת"ג
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ל"ז
ספר החינוך, מצווה רס"ד
סמ"ק, יום שני, מצווה צ"ז

אֲבֵלוּת היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. משך האבלות מדורג בדרגות-חומרה שונות; שלשה ימי 'בכי', שבעה, שלושים, ובפטירת הורים - שנים עשר חודש.

בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי אַבֵלוּת, אשר ככל כללי ההלכה, חלקם מהתורה וחלקם מתקנות חז"ל. לרוב הדעות, האבלות היא מצוות עשה מהתורה, שנלמדת מהפסוק בפרשת שמיני, שנאמר על ידי אהרון הכהן אחרי מות שני בניו נדב ואביהוא: "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני השם ?"[1]. מצווה זו חמורה מאוד, ולכן נדחה מפניה האיסור לכהן להיטמא למת[2].

עוד לפני מתן התורה היה הנוהג לקיים אבלות שבעה ימים, כך גם למשל מסופר על יוסף הצדיק שעשה לאביו אבלות שבעה ימים "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". למרות זאת גדרה ההלכתי של מצות האבלות מן התורה - לדעת כמה מהפוסקים - היא רק יום אחד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. משה רבנו הוסיף ותיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות במקביל לשבעת ימי המשתה[1].

אבלות בתנ"ך

בספר דברים[3] מובא הציווי: "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת". המפרשים ביארוהו כהוראה שלא לשרוט בבשר או בשיער כאות אבל[4].

אבלו הכבד של יעקב אבינו על יוסף, התבטא בקריעת בגדים וביגון קודר[5] "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים" (אף שההלכה קובעת אבל על ילד למשך שלושים יום). זמן שבעת ימי האבל מוזכר בהתאבלות בני יעקב עליו[6]. מוטיב של קריעת בגדים, ואיתו לפעמים גם צום וישיבה על הארץ, חוזר במקומות נוספים, למשל באבל דוד המלך על שאול ויהונתן, ואבלו על בנו אבשלום. מאבלו של דוד על אבשלום זכורה קינתו: "וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי."[7]. בכי והספד מפורסמים היו לדוד גם על שאול ויהונתן: "הנאהבים והנעימים. בחייהם ובמותם לא נפרדו"[8].

מספר ירמיהו[9] ניתן ללמוד על מנהג לנחם את האבל על ידי מזון ומשתה. מנהג זה נשמר עד היום באמצעות "סעודת ההבראה" המוגשת לאבלים.

כִּי כֹה אָמַר ה' עַל הַבָּנִים וְעַל הַבָּנוֹת הַיִּלּוֹדִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל אִמֹּתָם הַיֹּלְדוֹת אוֹתָם וְעַל אֲבוֹתָם הַמּוֹלִדִים אוֹתָם בָּאָרֶץ הַזֹּאת. ד מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ.    ה כִּי כֹה אָמַר ה' אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד וְאַל תָּנֹד לָהֶם כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים. ו וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִקָּבֵרוּ וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם וְלֹא יִתְגֹּדַד וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם. ז וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל מֵת וְלֹא יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ. ח וּבֵית מִשְׁתֶּה לֹא תָבוֹא לָשֶׁבֶת אוֹתָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת

.

במגילת אסתר מופיע הביטוי בהקשר נוסף: "וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ"[10]

בכמה מקומות בתנ"ך מוזכרות מקוננות: נשים שהתמחו בקינה. תפקידן היה להביא את הנוכחים לידי בכי באמצעות השמעת יללות וזעקות צער.

טעם האבלות

האבלות נועדה לתת כבוד למת שנפטר[11]. מסיבה זו אין מתאבלים על רשע ופורק עול. כמו כן האבלות נועדה למתאבלים לפשפש במעשיהם כמו שנאמר "והחי יתן אל לבו"[12]. וכמו שכתב הרמב"ם[13] "אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה. כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו... כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו"[14].

מקובל גם, כי המטרה של תקופת האבלות היא לתת כלים לאדם להתגבר על הטראומה הקשה שבמפגש האישי עם המוות ובאיבוד אדם קרוב, ולא לגרור אותה עמו כל חייו כתחושת שכול תמידית שתקשה על תפקודו התקין. בדרך כלל, כאשר פוגשים בסיטואציות קשות נוצרות תגובות של הכחשה והדחקה, ואילו האבלות מטבעה לא מאפשרת הדחקה וחזרה לשגרה, אלא מחצינה את הכאב שבלב. היא דוחפת את האדם לעבד את האבל במשותף עם אחרים ולהיעזר בתמיכת בני הקהילה והמשפחה שמגיעים לניחום אבלים. השיחה על המת, על מעלותיו והזיכרונות שהותיר וגם על נושאים אחרים, נותנת הקלת מה. כמו כן, הוצאת הכאב מהלב היא תענוג למתאבל כלשון הרמב"ם "כי לאבלים נחת בבכייתם ועוררות אבלם עד כלות כוחותיהם הגופניים, מלסבול אותו המאורע הנפשיי, כמו שיש לבעלי השמחה נחת במיני השחוק. ולפיכך חננתה התורה (לשבויה היפת תואר) ואיפשרה לה זאת עד שתלאה מן הבכי והאבל"[15].

פסק הזמן שהאדם נוטל מחיי היומיום והטקסים שמסביבו מאפשרים לו לעבור תקופה קשה זו, להשתחרר מהכאב לאט לאט ולשוב למסלול של חיים תקינים, כאשר הפצע העמוק מתרפא והופך להיות צלקת.

מקורה

מקור חיוב האבלות, לרוב הדעות הוא מדאורייתא: יש הסוברים שכל שבעת הימים היא מן התורה[16], ויש הסוברים שרק אבלות שביום הראשון היא מן התורה[17]; ויש חולקים על עיקר אבלות מן התורה, וסוברים שמן התורה אין כלל חיוב אבלות[18].

גדרי האבלות

על מי מתאבלים

מצבה יהודית בבית קברות באטלנטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית.

לסוברים שמקור חיוב אבלות הוא מדאורייתא (ראו לעיל בפסקה מקורה), החיוב הוא רק על מות אחד מתוך שבעה קרובים[19]:

  1. בן או בת זוג
  2. אב
  3. אם
  4. אח - מצד האב
  5. אחות - מצד האב, ובתנאי שאינה נשואה
  6. בן
  7. בת

חז"ל הרחיבו את חיוב האבלות גם לארבעה קרובים נוספים[20]:

  1. אח - מצד האם
  2. אחות - מצד האם
  3. אחות נשואה - מצד האב
  4. אחות נשואה מצד האם

קיימת אבלות אף על נפל שהוא תינוק שמת בתוך שלושים יום מהיוולדו, אך לא קיימת אבלות על תינוק שנולד מת או באופן שלא היה יכול לחיות כגון מחותך לחתיכות[21].

על פי היהדות, מתאבד ודאי שהרג עצמו מתוך מודעות - אין מתאבלים עליו, לא קורעים עליו ולא מספידים אותו. בימינו נוהגים להקל בהלכה זו, בין השאר מתוך הנחה שיש לתלות במצבים נפשיים קשים הקרובים ל'אונס', שהם שגרמו לו לשים קץ לנפשו, ואולי המתאבד התחרט ברגע האחרון.

לא קיימים דיני אבלות על אנשים שפרקו מעליהם עול תורה ומצוות ביודעין ובזדון[22], או על אפיקורוס, מומר או מוסר, ולא עוד, אלא שאחיהם ושאר קרוביהם לובשין בגדי שבת, ואוכלים ושותים ושמחים, על כך שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא ובכך הם מקיימים את הפסוק "משנאיך ה' אשנא"[22].

זמן האבלות

האבלות מתחילה רק לאחר קבורת המת. בתקופה שבין המוות לקבורה, נמצא קרוב המשפחה במצב ביניים והוא מוגדר כאונן, שזהו מצב של אבלות חלקית ובו מקיימים רק חלק קטן מדיני האבלות[23].

עם כל מנהגי האבלות, יש לזכור שאבלות מופרזת מורחקת ביהדות: "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדי... שזה הוא מנהגו של עולם; והמצער עצמו על מנהג העולם, הרי זה טיפש"[24]. בהלכה הוגדרו לאבלות כללים ברורים "שלושה ימים לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ולתספורת".רב הונא אף קבע כי "המתקשה על מתו יותר מדי על מת אחר הוא בוכה". כך גם הזהיר אשה שהתגוררה בשכנותו שאחד מבניה מת, שתפסיק להרבות בבכיה על בנה, וכשלא נענתה לאזהרה הוא הוסיף והזהיר אותה כי אם היא ממשיכה בבכייתה עליה להכין תכריכים לבא בתור. עקשנותה של האשה לא ידעה גבולות, וגם כאשר בצורה זו מתו שבעת בניה היא המשיכה בבכייה, ולאחר שרב הונא הזהיר אותה כי היא עצמה הבאה בתור ולא התייחסה לאזהרה, היא מתה[25].

אבלות תכופה

מי שמתו לו קרובים בהפרשים קצרים - מקיים דיני אבלות קלים יותר.

רגל מפסיק אבלות

אם חל ראש השנה, יום כיפור או אחת משלוש רגלים במהלך השבעה, הוא מפסיק את קיום מנהגי האבלות. כאשר המוות מתרחש בחול המועד פסח, נערכת השבעה בתום ימי החג. לעומת זאת, על אדם שמת בחול המועד סוכות יושבים שבעה לאחר הרגל[26], אף על פי ששמיני עצרת מהווה "רגל בפני עצמו", מפני שהוא סמוך לסוכות "לא אמרינן דשמיני עצרת מבטל". בכוחם של חגים גם להפחית או אף לבטל את מניין ימי השלושים.

דיני האבלות

נעל שאינה מעור. על פי ההלכה, לאבלים אסור לנעול נעליים מעור. איסור דומה חל גם ביום כיפור ובתשעה באב.

על אבלים חלים תשעה איסורים:

  1. להסתפר,
  2. לכבס בגדים,
  3. להתרחץ,
  4. לסוך את הגוף בשמן למטרת הנאה,
  5. תשמיש המיטה,
  6. לנעול נעליים מעור,
  7. לעשות מלאכה,
  8. ללמוד תורה,
  9. ואיסור שמחה.

כמו כן חלים על האבל שני חיובים:

  1. להפוך (בלשון ההלכה: לכפות) את כל המיטות בבית,
  2. לעטוף את הגוף[27].

תספורת

המקור לכך שהאבל אסור בתספורת הוא מהאזהרה שהזהיר משה רבנו את אלעזר ואיתמר בני אהרון, כמות אחיהם נדב ואביהוא: "ראשיכם אל תפרעו". מכאן לומדים שכל המתאבל אסור לספר שיערו אלא מגדל את שיערו פרע. וכשם שאסור לגלח שיער ראשו כך אסור לגלח שיער זקנו וכל שיער שיש בו. אסור לגלח שפה וליטול ציפורניו בכלי אבל בשיניו או שנוטל ציפורן בציפורן מותר[28].

כביסה, רחיצה וסיכה

המקור לכך שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך הוא מהפסוק " הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת"[29] שמכאן לומדים שיש לקיים דין אבלות בלבישת הבגדים ולא להחליף לבגדים חדשים ומגוהצים. הרחיצה אסורה מכיוון שגם היא בכלל "סיכה" והיא נחשבת כהכנה לסיכה, כמו שנאמר "ורחצת וסכת". וכשם שאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש בגדים לבנים חדשים ומגוהצין[30]. מי שהוא איסטניס (בעל גוף מפונק במיוחד) ויש לו צער מכך שאינו רוחץ את גופו, מותר לו להתרחץ במים פושרים[31] כיום, במקומות חמים בהם הזיעה מרובה, נהוג להחשיב את תושבי המקום כ"אסטניס", מכיוון שבמקומות חמים בהם הזיעה מרובה והמנהג הוא להתרחץ בכל יום, צער גדול הוא לאדם שלא להתרחץ - לכל הפחות במים פושרים.

כיום המנהג הנפוץ הוא, שאותם הבגדים הצמודים לגוף ומתלכלכים ביותר מזיעה, נוהגים להחליפם[דרוש מקור]. אך הבגדים העליונים כחולצה וכדומה אין להחליף לבגד מכובס, אלא אם כן לבשו אותו לפני האבלות. במקרה שאין לו בגד שלבש קודם, יש שכתבו להתיר לזרוק את הבגד על הארץ וללכלכו קצת עד שלא יראה כל כך כבגד מכובס[דרוש מקור], בשולחן ערוך כתוב עצה נוספת, שאחר ילבש את הבגד, אפילו לזמן קצר, ואז יוכל האבל ללבוש אותה.

אסור להתרחץ במים חמים אפילו חלק מהגוף, אבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים קרים[30]. אסור לסוך אפילו חלק מהגוף, אך אם נעשית אך ורק כדי להעביר את הזיעה, מותר[30].

חולה, אם הוא או הרופא סוברים שהרחצה באמבטיה תחזק את בריאות החולה, מותר לו להתרחץ אף במים חמים. וכן כל מי שהוא איסטניס הרגיל להתרחץ ובלא הרחצה יש לו צער, מותר לו להתרחץ אפילו במים חמים[32]. חולה הסובל ממחלת גרדת קשה, שזקוק להתרחץ במים חמים בתדירות יומיומית, ואחר כך למרוח את בשרו במשחה, מותר לעשות כן על-כל-פנים מיום שני של אבלותו ואילך[33].

מת שנפטר ממחלה מדבקת, וכן בזמן מגפה (לסוברים שדיני אבלות נוהגים באותו הזמן כרגיל, וראו להלן), יש להקל לאבלים ברחיצה, ואפילו לאונן[34].

יחסי אישות

יחסי אישות אסורים, כמו שנאמר על דוד המלך לאחר מלאות שבעת ימי האבל על מות בנו: "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ"[35] שמכך נראה שהיה אסור מקודם. אך יחוד עם אשתו מותר[36]. כמו כן אסור להנשא בשבעת ימי האבלות.

נעילת מנעלים

אסור לנעול נעלי עור. נוהגים לנעול נעליים מבד או חומר אחר שאינו עור. נעליים אלו, נוהגים לנעול גם ביום כיפור ובתשעה באב. המקור לאיסור הוא מהפסוק שנאמר ליחזקאל "וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ"[37] מכלל שכל העם, שהיו שרויים באותה עת באבלות היו אסורין[38]. אדם ההולך בדרך לבדו מחוץ לעיר מותר לנעול את המנעל עד שמגיע לעירו[39].

חולה - אף שאין בו סכנה, וכן מי שיש לו מכה ברגלו, מותרים בנעילת נעליים מעור[40].

ישיבה מוגבהת

אסור לאבל לשבת על מיטה או על פריט אחר המשמש לישיבה.

חולה אינו צריך לשבת על גבי הקרקע בימי אבלותו, ומותר לו לשים כר קטן מתחתיו[41], וכן לעניין שינה, אין החולה צריך לישן על גבי הקרקע בימי אבלותו[42]. ויש מי שכתב, שעכשיו נהגו שלא לישון על גבי קרקע כלל, שטבעינו חלוש, והרי אנו כחולים לעניין זה[43].

יציאה מהבית

במשך שבעת ימי האבל הראשונים, אסור לאבל לצאת מביתו[44].

רופא מותר לו ללכת בימי אבלותו לטפל בחולה, משום שהוא דבר האבד[45], או משום חשש סכנה ומשום מצווה שיש בדבר[46]. ואף אם יש רופא אחר שיכול לטפל בחולה, מותר לרופא האבל ללכת ולטפל בחולה, כי לא מכל אדם זוכה להתרפאות[47]. היתר זה הוא גם לצורך חולה שאין בו סכנה, ואפילו למי שיש לו סתם מיחוש, כיוון שהדבר נחשב לצורך של מצווה[48].
רופא שיצא לטפל בחולה בימי אבלו של הרופא, מותר לשלם לו את תשלום עבור הטיפול, אך ראוי לרופא להחמיר ולהימנע מלקבל שכר על הטיפול - אם אינו זקוק לכך למחייתו[49], לפי שאין לרופא להרוויח ממלאכת המצווה שהוא עושה בימי אבלו; ורק עבור הוצאותיו שנגרמו לו מכך מותר לו לגבות תשלום[50].

עשיית מלאכה

אסור לאבל לעשות מלאכה, לעבוד לצורכי רווח או בהתנדבות. כרמז לאיסור נאמר בפסוק "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל"[51], ומכאן למדו חז"ל "מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה". כמו כן אסור משא ומתן לצורך מסחר, ונסיעה לצורכי מסחר[52]. איסור זה עומד וקיים גם על עני המתפרנס מן הצדקה כל שלושת ימים הראשונים ואחריהם, אם האבל עני כך שאם לא יעבוד לא יהיה לו כלל אוכל לאכול, עושה בצנעה בתוך ביתו והאשה טוה בפלך בתוך ביתה[53]. שני אחים או שני שותפין שהיו בחנות אחת ואירע אבל לאחד מהן נועלין את החנות כל שבעה[54]. קיימת עצה לכך: האבל מסלק את עצמו מהשותפות בקניין סודר בפני בית דין או בפני הקהל, ואז מותר השותף השני לעסוק במלאכה ואין אפילו חשש של מראית עין[55].

עיטוף

תקנת חז"ל היא שהאבל יכסה את ראשו בבגד כל שהוא באופן שיכסה במקצת גם את פיו והאף, תקנה זו היא רק כאשר אין אנשים שבאו לנחמו שאז מגלה את העיטוף לכבודם. כיום אין נוהגים לעשות עיטוף, מפני שלפי המנהג העכשווי הדבר נחשב למוזר, אך יש לנהוג בעטיפה קצת, ולמשוך את הכובע קצת למטה יותר לפני העיניים[56]. יהודי תימן נוהגים לעשות עיטוף (בטלית) גם היום.

כפיית המיטה

בזמן חז"ל נוהג היה חיוב על האבל לכפות (להפוך) את כל המיטות שהיו לו בבית על פיהן. הטעם לכך הוא כפי שהתבטא בר קפרא, שהשכינה הקדושה אומרת: "דמות דיוקני נתתי בהם ובעוונותיהם הפכתיה, כפו מיטותיהן עליה". המשמעות היא שהקודש ברוך הוא ברא את האדם בצלם א-לוהים, ובעוונות האדם הוא מת ופניו נהפכים ונשתנים, וכאות אבל יש להפוך את המיטה[57]. כיום נפסק בשולחן ערוך[58]: "עכשיו לא נהגו בכפיית המטה מפני שיאמרו העובדי כוכבים שהוא מכשפות, ועוד שאין המיטות שלנו עשויות כמיטות שלהן כדי שיהא ניכר בהם כפייה".

שמחה

האבל אסור באופן כללי בכל שמחה וצחוק. דין זה קיים זמן ארוך יותר מאשר שאר ההלכות שקיימים רק בימי השבעה; הם קיימים שלושים יום, אך באבל על אחד מהוריו האיסור לשמוח ולהשתתף בשמחות קיים שנים עשר חודש[59], מסיבה זו, אסור לו בשבעה להרים תינוק ולישא אותו בחיקו שמא יבוא לידי שחוק[60]. אסור להשתתף בחתונות בשעה שהתזמורת פועלת בכל זמן זה[61]. יש המתירין לאבל להיכנס לחתונה באופן חלקי לאכלו יחד עם המלצר, אך הרמ"א פוסק כדעת האוסרים, אך מותר לו לשהות בחתונה כמלצר ולאכול את המנה בביתו ולא באולם.

אסור להיכנס למקום החופה שלא בשעת האכילה והתזמורת, כדי לשמוע הברכות יש מתירין, ויש האוסרים אלא יעמוד מחוץ למקום כדי לשמוע הברכות[62]. אם החופה מתקיימת במקום אחר מהחתונה כגון בבית הכנסת יש המקילין להיכנס מיד אחר השבעה, אך הרמ"א פוסק כדעת האוסרים.

אם האבל הוא אחד מאנשים המובילים את החתן והכלה לחופה, מותר לו לעשות זאת בזמן האבל אחרי השלושים, ואף מותר לו ללבוש בגדי שבת באותה שעה[63], אך גם באופן זה אסור להשתתף בשמחת החתונה עצמה אלא אם כן קיום החתונה תלוי בכך שהוא ישתתף בה[64].

הקזת דם

אבל מותר להקיז דם[65].

הסחת הדעת

אסור לאבל להסיח דעת מאבלותו, ולכן נאסרת קריאת ספרי מדע, עיתונות וכיוצא בהם, ובפרט אם יש לו הנאה מכך[66].

ביקור חולים

אבל שהוכרח לבקר חולה אנוש, מותר לו לעשות כל מה שצריך שלא ירגיש החולה באבלותו, כדי שלא יבוא לכלל סכנה[67].

חולה

דיני האבלות של חולה קלים משל שאר אדם. ככלל, החולה בימי אבלותו, אסור לו להחמיר לנהוג אבלות בדבר שיקלקל בריאותו, ואפילו הוא חולה שאין בו סכנה, ורק במנהגי אבלות שלא שאין בהם חשש שיזיקו לבריאותו - יכול לנהוג בהם[68]. בין הדברים שהוזכרו שבהם ניתן להקל לחולה[69]: אין אצלו דין קריעה[70]; אין בוכים על המת ואין מספידים אותו בפני החולה, שלא יישבר לבו[71]; אלו המנחמים בנוכחותו, יש להשתיק אותם[72]; החולה - אף אם אין בו סכנה - מותר בנעילת נעליים מעור[73]; אם החולה או הרופא סוברים שהרחצה באמבטיה תחזק את בריאות החולה, מותר לו להתרחץ אף במים חמים[74]; מותר לחולה לשבת על גבי כר קטן[75], וכן אינו צריך לישן על גבי הקרקע בימי אבלותו[76].

ברכת הגומל

חולה שהתרפא בימי אבלו, יש לו לברך ברכת הגומל בפני עשרה, ואינו עולה לתורה[77].

השלמת האבלות לחולה שהבריא

חולה שהיה אנוס בימי אבלו, ולא נהג באבלות כרגיל במשך שבעת הימים בהם היה צריך להתאבל, ואחר כך הבריא, נחלקו הפוסקים בדינו: יש הסוברים, שדי במה שנהג מקצת אבלות (שמיעט בענייני שמחה ונמנע מתספורת, וכיוצא בזה), ואין צריך לחזור ולנהוג דיני אבלות, לפי שהצער פוטר אותו[78], ומשכך אם הבריא בתוך שבעה, מסיים את הימים שנשארו בדיני אבלות כרגיל, וכן תוך 30 יום לקבורה, מסיים את הימים שנשארו בדיני אבלות כרגיל, ואינו צריך להשלים את הימים שבהם היה חולה[79].ויש הסוברים שלא מועילה אבלות חלקית כזאת, ואם קם מחוליו בתוך שלושים יום לקבורה צריך לנהוג שוב "שבעה" כאבל רגיל, מיום שהבריא[80]. ויש שחילקו בין חולה שמחמת מחלתו לא היה שפוי בדעתו ולכן לא נהג אבלות, או שלא נודע לו על אבלותו בימי מחלתו, שאז אם הבריא בתוך שלושים יום לקבורה צריך לנהוג אבלות של שבעה ושלושים מיום שהבריא; לבין מי שהיה בדעתו להתאבל, אלא שמחמת חולשתו לא יכול היה לנהוג דיני אבלות, שנמצא שקיבל עליו אבלות כפי יכולתו, ונחשבו לו ימי השבעה[81].

הנחת תפילין לחולה

חולה, אף שאינו נוהג אבלות, אינו מניח תפילין ביום הקבורה, ואפילו לאלו המחמירים עליו להשלים את האבלות בתוך שלושים יום לקבורה[82].

יולדת

אף אצל יולדת דיני האבלות קלים משאר אנשים, ומותרת בנעילת נעליים מעור, וכן מותרת ברחצה[83].

השלמת האבלות ליולדת

יולדת שלא נהגה באבלות במשך ימי אבלותה, נחלקו אחרונים בדינה אחר שהחלימה: יש סוברים שאיננה צריכה להשלים אבלותה (ואף לסוברים שחולה כן צריך להשלים, ראו לעיל)[84], ויש סוברים שדינה כדין חולה, שנחלקו אחרונים בדינו[85].

בשעת מגפה

יש אומרים, שבשעת מגפה אין נוהגים כלל דיני אבלות[86]. אחר שחלפה המגפה, אלו שבתוך שלושים יום לקבורת מתיהם, צריכים להתאבל[87].

שלבי אבלות על מת

הלוויה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלוויה
חתונה יהודית בהר הזיתים (חפש ערך "חתונה שחורה") תמונה משנת 1865 - חופה של יתום ויתומה בבית הקברות כסגולה אשכנזית לעצירת מגפה שפשטה בירושלים באותה שנה

בתחילת ההלוויה, שקרויה גם "חסד של אמת", קורעים לאבל קריעה סמלית בחולצתו -לילדי הנפטר קורעים בצד שמאל באזור הלב, ולשאר האבלים בצד ימין באותו מקום, לאות אבל. במהלך הטקס, לפני ואחרי הקבורה, נהוג להספיד את הנפטר ולספר בשיבחו ובמעלותיו, להוציא חודשים מסוימים בהם אין מספידים, כמו בחודש ניסן. כמו כן, אומרים האבלים ביחד תפילת "קדיש יתום" ולעיתים גם מספר תפילות נוספות לעילוי נשמת המת. על פי מנהג ירושלים אין צאצאיי הנפטר מלווים אותו לבית הקברות עצמו. בתהליך הקבורה טומנים באדמה את גופת הנפטר לבוש בתכריכים לבנים, כשם שגונזים ספר תורה שנפסל, באשר היא היוותה לפי האמונה הדתית משכן לנשמה נצחית בחייו, וגם כחלק מהאמונה בהשארות הנפש ותחיית המתים. בספר ההלכה "קיצור שולחן ערוך" קובע: "משנקבר המת ונגמרה סתימת הקבר בעפר, מיד מתחילה האבלות". -החל מרגע זה מתחילים דיני השבעה.

שבעה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שבעה (מנהג אבלות)

לאחר הלוויה האבלים "יושבים שבעה" – שבעה ימים שבהם האבלים יושבים בבית ואסור להם לצאת אף לדבר מצווה, וחבריהם ומשפחתם באים לנחמם. במהלך השבעה אסור האבל בשגרה היומית, בדברים המסיחים את דעתו מהאבלות ובהנאות רבות: לימוד תורה (למעט לימוד דיני האבל), יציאה מהבית, מלאכה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה, קריאה בתורה, שאילת שלום, ביגוד חדש, גיהוץ, גילוח ותספורת, בילויים וכל מיני שמחה. המקפידים באבלות יושבים את השבעה על הרצפה או על ספסל נמוך מאוד, ויש אף מחמירים לישון על מזרן שמונח על הרצפה במהלך השבעה.

שלושים

מצבות בהר הזיתים. ביהדות האבלים נוהגים להניח אבן על המצבה.

השלושים נמנים החל מיום הקבורה, כלומר, 23 יום לאחר תום השבעה. במהלך השלושים חלים על האבלים דיני אבלות, אבל במידה פחותה בהרבה מימי השבעה. אסורה תספורת או גילוח ונטילת ציפורניים, אסור להתחתן (אלא אם כן התאריך נקבע קודם), רחיצה מותרת - אך אשכנזים נוהגים שלא לרחוץ במים חמים.

תום השלושים

ביום השלושים נוהגים לעלות שוב לבית הקברות לטקס של גילוי מצבה שנבנית בימים שקדמו לכך. לאחר מכן רשאים להסתפר ולהתגלח, להוציא את הבנים ואת הבנות, שעבורם איסור התספורת אינו פוקע אלא עד שיעור של "עד שיגער בו חברו", ונוהגים עד שלושה חודשים.

אישה רשאית להתחתן שלושה חודשים לאחר מות בעלה. גבר צריך להמתין שלוש רגלים. ההסבר להבדל: הפוסקים העריכו שגבר יתקשה יותר לשכוח את רעייתו, ועל כן על נישואין מוקדמים יותר יעיב זיכרון אשתו הראשונה.

שנים עשר חודש

אבלות על אב ואם שונה בהלכה היהודית מאבלות על קרוב משפחה אחר, בכך שהיא נמשכת תקופה ארוכה יותר - שנים עשר חודש ולא חודש אחד בלבד. הטעם לכך הוא חובת כיבוד הורים. בפרק זמן זה נמנעים האבלים מאירועים המבטאים שמחה מיוחדת כגון השתתפות בחתונת אחרים (אך במקרה הצורך, יש דרכים הלכתיות לאפשר נוכחות בחתונה), השתתפות במסיבות והימנעות מקניית מלבושים חדשים, וכן אסור לשמוע מוזיקה. כמו כן האבל אינו מסתפר עד "שיגערו בו חבריו" (כלשון ההלכה). אחד עשר חודש אחר הקבורה נוהגים האבלים על הוריהם לומר קדיש יתום פעמים אחדות בכל אחת מהתפילות: שחרית, מנחה וערבית. הסיבה למנהג זה היא שעל-פי היהדות אמירת הקדיש מצילה את הנפטר מדין גיהנום.

ביום הזיכרון נהוג להדליק נר זיכרון, הנקרא גם נר נשמה

נחלקו הפוסקים האם ניתן לומר על פי הכלל הידוע "מקצת היום ככולו", שדי לנהוג אבילות בבוקרו של היום האחרון של י"ב חודשי האבילות, כמו שדי לנהוג אבילות בבוקרו של היום השביעיל של ימי האבילות. התרומת הדשן[88], קובע שלא ניתן לומר על היום האחרון שמקצתו ככולו, כי אם כן, היינו צריכים לומר ש"מקצת החודש ככולו", כי מכיוון דין האבילות מוזכר בתלמוד כ"י"ב" חודש" נמצא שהוא תלוי במספר החודשים העובר ולא במספר הימים, וברור וידוע שאין כך ההלכה. אך הרדב"ז[89] מביא את דבריו והוא חלוק עליו, והוא סובר שהמספר "12" חודש הוזכר רק כסימן מקוצר למספר הימים - 355 יום. הוא קובע שאף על פי שהתרומת הדשן נחשב לפוסק נכבד וחשוב, להלכה הוא קובע שניתן להקל ולומר שניתן לומר גם "מקצת היום ככולו", מפני שספק דרבנן לקולא. לעומת זאת, בערוך השולחן נפסק להלכה להחמיר[90].

יום זיכרון

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יום השנה

ביום השנה לפטירה על פי התאריך העברי (הידוע בעדות אשכנז בשם יארצייט), נוהג האבל לצום ולהוסיף בלימוד תורה. כמו כן נהוג כיום לתרום לבית הכנסת מעט אוכל ומשקה על מנת שהציבור יברכו על האוכל את ברכות הנהנין. הברכות הן לעילוי נשמת הנפטר. בקרב עדות אשכנז מקובל לעשות זאת לאחר תפילת שחרית של שבת, או בימות החול, ובקרב עדות הספרדים מקובל לעשות זאת ביום הזיכרון עצמו, בעיקר בין מנחה לערבית. ביום השנה נהוג גם שבני המשפחה וחברים פוקדים את הקבר, וקוראים פרקי תהילים. עוד נהוג ביום השנה לומר קדיש, להדליק נר נשמה שבנוי לדלוק במשך כיממה שלמה.

אבלות ישנה

לעיתים יש ביהדות אבל על דבר שקרה בעבר ועברו ימי אבלו. כלומר, חזרה השגרה לחיים ואז מכניסים שוב את האבל וחוזרים להתבונן בו. כשמעוררים מחדש אבלות שעברה, זה נקרא אבלות ישנה[91]. בדרך כלל המושג מתייחס לאבלות על חורבן בית המקדש.

דוגמאות לכך הן ימי הזיכרון, וצומות החורבן. בגלל ההבדל שבין אבלות חדשה לאבלות ישנה, גם סדר הדברים הוא אחר. באבלות חדשה, מגיע המאורע עליו מתאבלים, אז מתאבלים עליו ויוצאים מהאבל לאט לאט. לעומת זאת, באבלות ישנה המטרה היא לעורר את הרגש לצער שעבר מזמן ולכן התהליך הוא אחר - לאט לאט נכנסים לאבל עד שמגיעים לשיאו. דוגמה טובה לכך הם ימי בין המצרים ואחריהם תשעת הימים ושבוע שחל בו, כשמגיעים לבסוף לצום תשעה באב. לעומת אבלות חדשה שתהליך ההשתחררות הוא ארוך, באבלות ישנה התהליך מואץ. בתשעה באב עצמו, אחרי חצות, כבר מפסיקים חלק מדיני האבלות. חלקם מפסיקים בערב, וחלקם נשארים עד חצות היום למחרת. בעשירי באב, בסוף היום, כבר חוזרים לשגרה מלאה[92].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א', הלכה א'.
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ב', הלכה ו'
  3. ^ ספר דברים, פרק י"ד, פסוק א'.
  4. ^ רעיון זה חוזר בספר ויקרא, פרק י"ט. ראו גם ספר ירמיהו, פרק ט"ז, פסוק ו'
  5. ^ ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק ל"ד.
  6. ^ ספר בראשית, פרק נ', פסוק י'.
  7. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ט, פסוק א'.
  8. ^ ספר שמואל ב', פרק א'.
  9. ^ ספר ירמיהו, פרק ט"ז.
  10. ^ מגילת אסתר, פרק ו', פסוק י"ב.
  11. ^ רש"י לסוכה דף כה. ד"ה טירדא דרשות
  12. ^ ראו מדרש רבה נח פרשה ל"ב, כלי יקר בראשית ה ז.
  13. ^ הל' אבל פרק יג הלכה יב
  14. ^ ראו במאמרו של הרב משה צוריאל מנהגי אבלות שאינם ראויים באתר ישיבה
  15. ^ מורה נבוכים ח"ג סוף פרק מא
  16. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ג', הלכה ה'; רי"ף, ברכות סוף פרק ב', בשם מקצת רבוותא.
  17. ^ רמב"ם, ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה ל"ז, ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל, פרק א', הלכה א'; ספר החינוך, מצווה רס"ד; רי"ף, שם; רא"ש, מועד קטן, פרק ג', סי' ג'; רמב"ן, תורת האדם; אוצר הגאונים למועד קטן, סי' ס"ט-ע', בשם כמה גאונים.
  18. ^ רמב"ן, תורת האדם, בשם חכמי צרפת; רבנו יונה, ברכות, סוף פרק ב'; רא"ש, מועד קטן, פרק ג', סי' ג', בשם הר"י; רבי משה מקוצי, סמ"ג, עשין, מצווה ב'.
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ', עמוד ב'.
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ', עמוד ב'. על פירוט מי שחייבים להתאבל עליו ראו במשנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ב', הלכה א'; ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שע"ד, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שע"ד, סעיף ד'
    אנציקלופדיה תלמודית, כרך א', ערך אבלות, עמ' נ"ו ואילך.
  21. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א' הלכות ו - ח.
  22. ^ 22.0 22.1 משנה תורה לרמב"ם, ספר אבל, הלכות א, פרק י'.
  23. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א', הלכה ב'.
  24. ^ רמב"ם, משנה תורה, ספר שופטים הלכות אבל פי"ג הי"א.
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ז, עמוד ב'
  26. ^ ראו שולחן ערוך יורה דעה שצט:ג
  27. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה'
  28. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ב'
  29. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק ב'.
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ג'.
  31. ^ בשם שולחן ערוך ס"ג.
  32. ^ רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי, גשר החיים, חלק א', פרק כ"א, סי' ג', אות א'.
  33. ^ הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, חלק ז', סי' ט"ז, סעיף ו'.
  34. ^ רבי חיים חזקיהו מדיני, שדי חמד, מערכת אנינות, כללים ו'-ז'.
  35. ^ ספר שמואל ב', פרק ב', פסוק י"ב.
  36. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ה'.
  37. ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ד, פסוק י"ז.
  38. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ו, עמוד ב'.
  39. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ו'.
  40. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שפ"א, סעיף ב'; ש"ך על יורה דעה, סימן שפ"ב סעיף קטן א.
  41. ^ ש"ך על יורה דעה, סימן שפ"ו סעיף קטן א; יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, יורה דעה, סימן של"ז, סעיף ג'.
  42. ^ ש"ך על יורה דעה, סימן שפ"ו סעיף קטן א.
  43. ^ באר היטב, יורה דעה, סימן שפ"ו.
  44. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ג, עמוד א'; ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שצ"ג, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"ג, סעיף ב' .
  45. ^ רבי אברהם צבי הירש אייזנשטט, פתחי תשובה, יורה דעה, סימן ש"פ, ס"ק א', בשם רבי דניאל מהורדנה, חמודי דניאל.
  46. ^ רבי יעקב ריישר, שו"ת שבות יעקב, חלק א', סי' פ"ו.
  47. ^ רבי יעקב ריישר, שו"ת שבות יעקב, חלק א', סי' פ"ו; רבי חיים פאלאג'י, שו"ת חיים ביד, סי' קכ"ד. וראו גם: רבי חיים חזקיהו מדיני, שדי חמד, מערכת אבלות, כלל מ"ד.
  48. ^ רבי שלמה זלמן אוירבך, שו"ת מנחת שלמה, חלק ב', סי' צ"ט, אות ג'.
  49. ^ רבי יעקב ריישר, שו"ת שבות יעקב, חלק א', סי' פ"ו.
  50. ^ רבי שלמה זלמן אוירבך, שו"ת מנחת שלמה, חלק ב', סי' צ"ט, אות ג'.
  51. ^ ספר עמוס, פרק ח', פסוק י'.
  52. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ז'.
  53. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ח'.
  54. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ט'.
  55. ^ פני ברוך באתר hebrewbooks.
  56. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שפ"ו, סעיף א', רמ"א ומגן אברהם ושפתי כהן.
  57. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ו, עמוד ב', על פי פירוש רש"י שם, וברש"י כתב יד המובא במהדורת עוז והדר.
  58. ^ יורה דעה סימן שפ"ז
  59. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"א, סעיף ב'.
  60. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"א, סעיף א'.
  61. ^ רמ"א בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"א, סעיף ג'.
  62. ^ מחבר בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"א, סעיף ג'.
  63. ^ בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"א, סעיף א' כתוב "קצת בגדי שבת" והש"ך מביא גרסת אחרת ללא המילה "קצת" ופוסק "וכן נוהגין".
  64. ^ ט"ז בשולחן ערוך שצ"א ג ס"ק ד.
  65. ^ ט"ז על יורה דעה, סימן ש"פ סעיף קטן א.
  66. ^ יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, שפד, סימן ט'.
  67. ^ רבי שלמה זלמן אוירבך, בנשמת אברהם, על ארבעה טורים, יורה דעה, סימן של"ז, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"ז, סעיף א' .
  68. ^ יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, יורה דעה, סימן של"ז, סעיף ג'; רבי שלמה הכהן, שו"ת בנין שלמה, סי' מ"ז. וראו רבי אליעזר יהודה וולדנברג, אבן יעקב, סי' ל"ט.
  69. ^ על הרחבה בדינים אלו ועל דינים נוספים, ראו באזכוריהם בערך זה ובערכים המקושרים.
  70. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"ז, סעיף א', ובש"ך שם סק"א. וראו גם: הגאון מווילנה, ביאור הגר"א, יורה דעה, שם, סק"א; רבי יקותיאל יהודה גרינוולד, כל בו על אבלות, עמ' 17, בשם שערי דעה.
  71. ^ ארבעה טורים, יורה דעה, סימן של"ז, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"ז, סעיף א' . וראו אנציקלופדיה תלמודית, ערך חולה, הע' 194.
  72. ^ ארבעה טורים, יורה דעה, סימן של"ז, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"ז, סעיף א' . וראו בביאור הגר"א שם.
  73. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שפ"א, סעיף ב'; ש"ך על יורה דעה, סימן שפ"ב סעיף קטן א.
  74. ^ רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי, גשר החיים, חלק א', פרק כ"א, סי' ג', אות א'.
  75. ^ ש"ך על יורה דעה, סימן שפ"ו סעיף קטן א; יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, יורה דעה, סימן של"ז, סעיף ג'.
  76. ^ ש"ך על יורה דעה, סימן שפ"ו סעיף קטן א.
  77. ^ רבי חיים חזקיהו מדיני, שדי חמד, מערכת אבלות, כלל נ"ב, בשם כמה אחרונים; רבי אליעזר יהודה וולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק י"ד, סי' ע"ז. וראו עוד אצל הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, חלק ז', סי' י"ח, סעיף י"ז.
  78. ^ רבי יעקב ריישר, שו"ת שבות יעקב, חלק א', חלק יו"ד, סי' פ"ח; רבי דניאל טירני, עיקרי הד"ט, יו"ד, סי' ל"ו, אות כ"ה; רבי יצחק זעקיל עטהויזן, שו"ת אור נעלם, סי' י"א; רבי משולם פינקלשטיין, אלף המגן, על מטה אפרים, סי' תקצ"ו.
  79. ^ רבי יעקב ריישר, שו"ת שבות יעקב, חלק א', חלק יו"ד, סי' פ"ח; רבי משולם פינקלשטיין, אלף המגן, על מטה אפרים, סי' תקצ"ו; רבי יוסף חיים מבגדאד, שו"ת רב פעלים, חלק ג', חלק יו"ד, סי' כ"ח; משנה ברורה, סימן תקמ"ח, סעיף קטן ג', ובשער הציון ס"ק ל"ו; רבי אליעזר יהודה וולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק ה', קונטרס רמת רחל, סי' כ"ו.
  80. ^ רבי שמואל הלוי, נחלת שבעה, חלק התשובות, סי' ע"ג; רבי משה סופר, שו"ת חתם סופר, חלק יו"ד, סי' שמ"ב; רבי משה חגיז, לקט הקמח על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"ו, סעיף ב', ורבי יהודה עייאש, בית לחם יהודה, על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"ו, סעיף ב'; רבי יוסף שאול נתנזון, שו"ת שואל ומשיב, מהדו"ק, חלק א', סי' ע"ח; רבי אליה שפירא, אליה רבה, על "הלבוש", אורח חיים, סי' קל"ב, אות ד'; שו"ת בית דוד, סי' של"ז.
  81. ^ יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, יורה דעה, סימן שצ"ו, סעיף ג'; רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי, גשר החיים, חלק ב', פרק כ"ט, סי' ט"ו, אות ד'.
  82. ^ רבי יקותיאל יהודה גרינוולד, כל בו על אבלות, חלק א', פרק ד', סי' ג', אות י"ב. וראו משמרת שלום, אבלות, אות ח', סי' י"א.
  83. ^ ארבעה טורים, יורה דעה, סימן שפ"א, ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שפ"א, סעיף ג' .
  84. ^ רבי אליה שפירא, אליה רבה, על "הלבוש", אורח חיים, סי' קל"ב, אות ד'; שו"ת בית דוד, סי' של"ז.
  85. ^ משנה ברורה, סימן תקמ"ח, סעיף קטן ג', ובשער הציון ס"ק ל"ו; אבן יעקב, סי' ל"ט; וראו גם אצל רבי יקותיאל יהודה גרינוולד, כל בו על אבלות, חלק א', פרק ד', סי' ג', אות י"ב. וראו גם בפרטי דינים אלו בשו"ת טוב טעם ודעת, מהדורה ג', חלק ב', סי' רכ"א; ספר מנחם אבלים אות ח', ערך חולה.
  86. ^ מהרי"ל, שו"ת מהרי"ל, סי' ג', והובא ברמ"א בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שע"ד, סעיף י"א, וראו שם ברמ"א: "ושמעתי קצת נהגו כן".
  87. ^ רבי משה סופר, שו"ת חתם סופר, חלק יו"ד, סי' שמ"ב.
  88. ^ סימן רצ"ב
  89. ^ שו"ת רדב"ז אבן העזר סימן תתצ"ה (תנ"ד)
  90. ^ יורה דעה שצ"ה.
  91. ^ מאמר בו הרב גבריאל גולדמן מגדיר את ההבדל בפסקה "בין אבלות אישית לאבלות לאומית".
  92. ^ הרב שמעון קליין משווה בין אבלות ישנה לאבלות חדשה במאמר "מי"ז ל-ט' במעגלים", פסקה "מעגל שני". Yeshiva.org.il.

הבהרה: המידע באנציקלופדיה היהודית נועד לעיון והעשרת ידע כללית, ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

ערך זה מוגש באדיבות ויקיפדיה העברית. (הדף המקורי, רשימת התורמים)
הערך בוויקיפדיה קטן מערך זה ב -16335 תווים

לעדכון מוויקיפדיה, לחץ כאן.

NivdakVeushar.png